דג יבש או מלוח, מתחתיו אדם מבוגר, וסיפור

בתקופת הקורונה כל טיול לקניית מצרכים נהפך לאטרקציה, לא כבדיחה. באמת. הפעם, איכשהו יצא לי לראות את העבר. האמת? ראיתי את ההווה, מן הסתם. אבל העבר, העבר הוא זה שגרם לי להתיישב ולכתוב.

11:00 בבוקר, שוק לוינסקי ת”א, כל יום שישי שלפני הקורונה

אני לא יודע כמה מקוראיי מכירים טוב את שוק לוינסקי בתל אביב, וגם אלו שמכירים אותו – מה הם מכירים בו. אני לא יודע גם כמה קוראים יש לי (סתם, אני כן יודע), אבל בכל זאת, אני אתן קצת רקע. וכשאני אומר רקע, אני לא מתכוון לסקירת מסעדות ובתי קפה, או למעדניות שיש בו. הן אכן מייחדות את השוק והשוק הוא מקום נפלא לבלות בו, אך את זה אפשר למצוא בכל מקום, ואני בטח לא המומחה מספר אחד בשביל זה.

בחרתי בשעה 11:00 וביום שישי כי זו השעה שמי שכן מכיר את השוק, מכיר את השעה הזו. השוק הומה אדם. זה מדהים. תושבי תל אביב והסביבה, או הסביבה הרחוקה שגם יוצאת מגבולות הארץ. צעירים, צעירים מאוד ומבוגרים. סוחרים, בניהם וסביהם. אגוזים, שקדים, פירות יבשים ומסעדות פרסיות. מסעדות עדכניות, בתי קפה. הכול. האווירה מיוחדת, המקום צפוף אבל איכשהו עובד בהרמוניה מושלמת – כי ממש כיף שם. לא סתם התרחיש הזה בדרך כלל חוזר על עצמו.

בימיו התוססים

לשוק לוינסקי יש סיפור

ועוד איזה סיפור. תמיד הייתה לי זיקה לרגש היסטורי שכזה, לסיפורים מרגשים מהעבר שסוחפים אותנו לאיפה שאנחנו היום. אצלי הזיקה ממש מתבטאת, אני מוצא עצמי מתרגש מכל סיפור כזה. לדעתי, אצל רוב האנשים שסביבי, הזיקה גם כן קיימת – אבל זה פשוט מה שגורם להם ללכת לשוק. לי, זה גורם ללכת לשוק ולהסתכל, לשאול, ממש להתבונן.

על העובדות ההיסטוריות גם כן קראתי, אבל לא ממקומי לטעות בדיוקים של שנים ותהליכים, אז לא אפרט בדיוק. מה שכן, פשוט אסביר שלא מעט מחנויות השוק וסביבתו קיימות שם עוד לפני שיכולנו לדמיין את השעה 11:00 ביום שישי. בשוק, רבים בעלי החנויות של הדגים המיובשים, הפיצוחים והמאפיות שעלו לארץ עוד לפני הקמתה והקימו חנות קטנה או צנועה, והגיעו יום יום לעבודתם, הקימו משפחה וסובבו את חייהם סביב אותה פינה בשוק.

כך הייתה קונדיטוריית אלברט שעל יד השוק ונסגרה לפני כשנה, בה אלברט ואשתו היו מכינים יום-יום עשרות שנים מרציפנים מעולים, ותמיד כשהייתי נכנס הייתי מקבל שקד לטעום בזמן מיון השקדים אחד-אחד. כך גם הבר או ה’חמארה’ של ‘מתי המקלל’ שנפטר לאחרונה, עם הגולדסטאר מהחבית הטובה בעולם (תנסו אותי), בה יום יום יושבים הדור הוותיק של השוק עם בירות קרות, סיגריות ונשנושים בסגנון דגים שאת שמם אני לא מכיר, בדיוק כמו לפני 30 או 40 שנה. כך גם המסעדות הפרסיות, המעדניות ועוד.

אך היה מקום אחד, שתמיד תפס לי את העין בצורה יוצאת דופן.

ממש קצת לפני הסגירה

דג יבש או מלוח – אני לא יודע, שלטי כתב יד ישנים – “כאן ניתן להשיג כרטיסי חניה”

בשוק הייתי מסתובב דיי הרבה, אמרתי את זה כבר פה בבלוג בסיפור בהמשכים. המקום הזה, תמיד תפס לי את העין. אחי הגדול, חובב הצילום והתיעוד, תמיד אמר שהוא ירצה לצלם אותו. זה מקום כזה, שלא צריך להיכנס אליו, או לקנות ממנו, כדי לקבל את הסיפור. זה מקום שמספר סיפור. על ישראל, על תל אביב, על לוינסקי, פאק איט – על העולם. אני אולי מגזים, אבל היי, אמרתי קודם שאני קצת יותר בזה מרוב האנשים.

דמיינו לכם את אחד מבתי הקפה המצליחים בתל אביב, שמשתרע על פני מדרחוב של סמטה, ובו עוברים מאות ביום. שותים בירה, אוכלים טוב, שותים קפה, פותחים את המחשב, מזמינים אמריקנו עם חלב שקדים וחוזר חלילה.

דמיינו לכם, מול אותו מקום, טיפה שמאלה, חלון בקיר. כאילו, זה חלון בקיר, זו חנות, או מקום. יש תריס, והמקום נסגר מדי יום. במקום יושב אדם מבוגר, קשיש. אין כל כך הרבה אור בחלל, האור בעיקר מגיע מבחוץ, ונדמה שבפנים יש רהיטים שלא זזים ממקומם. מעל אותו קשיש תלוי דג, שאני לא יודע מה מצבו. לפני אותו קשיש ישנה ויטרינה, ישנה כזו, שמתאימה לאווירה. עליה מספר דפים, עליהם כתוב בכתב יד. הדפים ישנים, ורק את אחד מהם אני זוכר –

“כאן ניתן להשיג כרטיסי חניה”.

11:00 בבוקר, שוק לוינסקי ת”א, יום שני, שגרת הקורונה

לוינסקי תמיד יספר את אותו הסיפור בשבילי. השילוב הזה של החדש עם הישן, של ישראל של פעם ושל היום. של תל אביב של פעם ותל אביב המתחדשת. ובשכבה השטחית – שלא בסיפורים, השוק תמיד יהיה המקום בשבילי לקנות קפה, תבלינים, אגוזים ופירות יבשים. כך, גם בתקופת הקורונה.

הפעם, כשעברתי ליד אותו חלון בקיר, עם מסיכה ומצרכים בתיק, משהו היה נראה אחרת. התרגלתי לראות שחלק מהמקומות סגורים – זו הרי שגרת הקורונה. אך המקום, התריס, היה פתוח. בתוכו היו שני גברים, יחסית מבוגרים, גם כן עם מסיכות. היה נדמה שהם מסדרים את המקום, כמה שאפשר.

חלפתי שם פעם ופעמיים, ופעם השלישית, הרגשתי שאני חייב לעצור ולהתעניין. “אהה, סליחה – אני חייב לשאול, המקום נסגר?” (אוי, לא חשבתי כמה זה קשה עם מסיכה שמסתירה את הפנים), -“למה אתה שואל?”…
“פשוט, תמיד שעברתי פה, הרגשתי שצריך לצלם את זה. זה מיוחד, זה מספר סיפור וזה תמיד עורר בי השראה”. –”איזה חמוד.. כן, אנחנו הבנים שלו”.

וכך, הרגשתי שחלף לו עידן. בשגרה המוזרה הזו שאנחנו חיים בה עכשיו, חיים מתחדשים ומתקדמים, אבל העבר, הוא תמיד יישאר איתנו. הוא מספר סיפור וגם ימשיך לספר אותו. השתתפתי בצערם של אותם הגברים, שהיו נורא נחמדים ואמרו לי תודה – ואף התרגשו ממה שאמרתי.

לצערי, מעולם לא צילמתי את המקום, וגם לא אחי. האמת, שגם מעולם לא ראיתי אדם קונה שם. אך אותו קשיש, שנפטר כשהיה בן 96, הגיע לשם יום יום, וסיפר סיפור.

כמעט רואים איפה זה היה

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: