סיפור בהמשכים #3

סיפור שמתחיל לפני שנתיים ונגמר בכיתה ח’ – איך ויתור ‘גדול’ הביא אותי לכאן

פעם שעברה עצרתי שניה לפני טיול
והאמת – זה ממש מוזר לכתוב על זה בתקופה הזו. רבאק, איך אני אוהב לטייל. לפגוש אנשים מכל העולם, לשתות יותר מדי בירה וליהנות מכל רגע. לטפס, לאכול, ללכת בלי סיבה. לראות מקום חדש, להכיר אותו ולהפוך אותו לבית. ועכשיו, אני כותב לכם מהבית – זה שעברתי אליו אחרי שחזרתי מאותו טיול, חזרה בדרום תל אביב – אבל באזור שאני יותר מחבב, ועם שותף שהוא חבר טוב וגם עוסק בטיפוס. אז הבית עדיף, אבל עדיין, אני מוקף בבטון במקום בסלע, בכבישים במקום בשבילים ובאדניות צמחים במקום ממש צמחים.

הטיול – רגע לפני הצלילה למציאות
זה מה שחשבתי כשיצאתי אליו. חודשיים עכשיו – חופש. ספרד ויוון, מלא מלא (מלא) טיפוס, חופש ואנשים טובים. טבע, סלע, תרבות, אוכל, בירה ושיחות לתוך הלילה. אני צריך להסביר עוד? לא באמת, אבל אני אוהב לכתוב על זה.

בטיולי טיפוס יש קטע שהכול נראה פשוט יותר פתאום. הכול מתחבר. כל מי שנפגש בדרכך, כל בן אדם או חיה, הוא היצור הכי משמח שפגשת. יש לכם שפה משותפת גם אם נפגשתם לפני חמש דקות – זה משהו כזה שקורה בטיולים מהסוג הזה, איזשהו חיבור על בסיס הספורט אבל גם יותר מזה. אותם דברים מצחיקים אתכם, אותם דברים מרגשים אתכם. איכשהו – אתם אוהבים גם את אותם סדרות טלוויזיה. הבירות נמזגות בקצב, הלילה נעלם כלא היה ובבוקר כולם קמים, שמים תיקים על הגב ויוצאים לטבע. מטפסים יחד, נחים יחד, אוכלים יחד ומעודדים אחד את השני. כל אחד ביכולותיו.

ככה חייתי חודשיים. חודשיים וקצת, ספרד ויוון, מהמדינות האהובות עליי – הוייב הייחודי של המקומיים, האוכל הכייפי, המחירים הנוחים והנופים, הטבע והטיפוס שפשוט מדליק אותך.

וזאת הייתה המטרה. חודשיים לשכוח מהכול – עד כדי כך שסוג-של שכחתי שאני מתחיל ללמוד באוקטובר.

ואז חזרתי – ישר באוקטובר
מראש תכננתי שאני אחזור, אעבור דירה – וישר אתחיל ללמוד. אין לי באמת מה לעשות לפני בארץ. אני אשתעמם. ובטיול בטוח יהיה לי כיף יותר. אז זה מה שהחלטתי – והאמת? שזו הייתה החלטה ממש בסדר. לא הרגשתי כאילו זה הקשה עליי יותר מדי.

מצחיק לומר, אבל על הטיול יכולתי לכתוב מלא. על הלימודים? לא בא לי לכתוב יותר מדי. אמרתי שאני לא אלכלך על המוסד, או על התואר. אבל זה פשוט לא זה. התחלתי עם הרבה תקווה, האמת. רציתי להיות – כמו שציינתי בחלק הראשון של הפוסט, מחנך. רציתי לעשות משהו משמעותי, וללמוד בשביל זה. לחבר בין ספורט וחברה, בין ספורט וחינוך. בין טיפוס וכל אלו. האמנתי בזה, ואני עדיין מאמין. אבל הלימודים – זה פשוט לא זה. זה לא מספיק איכותי, הגישה לא באמת מתאימה.

עברתי סמסטר, ועכשיו אני כבר מעל לחצי שנה בפנים. זה לא מפריע לי ביום-יום, זה דיי קל לי, ואפילו במבחנים לא כל כך השקעתי. וזה אפילו חלק ממה שמפריע לי. פשוט לא התחברתי וזה גם לא מתחבר לי. מרגיש לי כמו בזבוז כסף וזמן.

ואז שוב – אדם מחפש משמעות…
“רגע, אני בעצם מחליט לעזוב את הלימודים?” – זו השאלה שעלתה לי בראש. ומיד אחריה – “ואז מה? מה אני אעשה? שוב לפרוש ממשהו? שוב לברוח ממחויבות? האם זה כישלון? האם בזבזתי כסף?”

לחלק יש תשובות, לחלק אין. אבל השלב הבא הביא אותי לכאן. לשלב הזה – שבו אני מקליד דיי מהר, כותב דיי מהלב ולשמחתי קצת עוסק בזה מעבר לבלוג האישי שלי.

מוזמנים להישאר בעניינים ולהמשיך לעקוב. תודה!

המשך יבוא……

אוי, כמה כיף זה היה

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: