כותב מהענן (בכאילו) – פוסט ראשון מעולם החלומות

עיירה קטנה, מוקפת בנחל, ים ומצוקים. חוששים מהקורונה, אבל לא באמת. הבירות זולות, הטיפוס מדהים, הקפה נפלא. האינטרנט עובד, אז אפשר לעבוד. והאנשים – האנשים משלימים את החבילה. המקומיים והזרים יחד. הסיפור של לאונידיו.

את האמת? אני מתחיל לכתוב, ולא בטוח במה אני אעסוק בפוסט. אבל הגיע הזמן לשתף. גילוי נאות – כשפתחתי את האתר שלי חשבתי שאעלה פוסטים בזמנים קבועים, כמו שמלמדים. אבל אז הבנתי שאורח החיים שלי, והתחושה שלי לשתף בחיי האישיים מגיעה בזמנים לא קבועים, אז ככה גם הבלוג שלי יעבוד. מתוך הלב והתשוקה שלי, ופחות מהספרים.

לפני כשבועיים שיתפתי בלוג קצר כשאני בבית קפה באתונה, מרחק קטן מעלייה על האוטובוס – בדרך לחלום. בדרך ללאונידיו. בדרך למקום שמוקף בטבע, בדרך למקום שמוקף בטיפוס, בדרך למקום שדמיינתי מה זה אומר לחיות בו כבר תקופה ארוכה. עם הרבה וודאות ובמקביל גם חוסר וודאות – אלוהים יודע איך, עליתי על האוטובוס.

אךךך האוטובוס. רק על הנסיעה באוטובוס אני יכול לדבר שעות. האמת? אני יכול לכתוב על זה בלוג. נסיעות במכונית מכל סוג ברחבי יוון, ולאו דווקא באיים מראה לי תמיד איזו מדינה מטורפת זו. מטורפת בקטע טוב יש לציין. עוברים בין כפרים קטנים על שפת הים, מוקפים בהרים ומצוקים, טבע אין סופי, טברנות שנראות כאילו נלקחו מהסרטים (בעצם, הטברנות מהסרטים נלקחו מהכפרים) ופשוט כל מבט מהחלון מרגש אותך יותר ויותר. בזמן כתיבת הפסקה הבנתי שאני לגמרי יכול לכתוב על זה פוסט שלם, אז אני אעצור עם התיאורים ובאמת אעשה כזה, אבל תתחברו רגע להתרגשות שחוויתי במשך שלוש וחצי שעות מאתונה – ללאונידיו.

ללאונידיו הגעתי בערב, כשאני זוכר איך נראה המצוק הענק ששומר על העיירה אך לא יכול לראות אותו, אבל מדמיין. חוצה את הגשר עם התיקים להגיע לדירה שלי שמעבר לשפת הנהר וליד הכנסייה, ומתחיל לנסות לעכל. יצאתי לבירה ואוכל מתרגש (בקטע לא סביר), עם חיוך מפה לאוזן ברחובות השקטים. בבוקר שלמחרת, קמתי לנוף המדהים עם קפה כמו שרציתי. אני אשכרה חי פה. לא ייאמן. וואו. מתי אני אעכל?

והנה כבר שבועיים עברו. אני עדיין כותב מבתי קפה (טוב, זה כבר נהייה קטע). אבל אני חי, מטפס ועובד בפאקינג לאונידיו! כל בוקר מחדש אני מודה לעצמי על הבחירה ולעולם, לכדור הארץ, למשפחה ולאנשים שסביבי על כמה שטוב. כמה שיש טוב. כמה שצריך לעשות טוב. וכמה שמקבלים טוב. והנה, אני מתחיל לפתח לעצמי שגרה. אני יודע איפה אני עושה קניות, אני מטפס הרבה, אני יודע איפה אני שותה קפה, אני יודע מה אני אוהב לבשל ואני יודע איזה בירה בא לי באיזה מצברוח.

הסיפור של לאונידיו מאפשר לי את זה. לאונידיו, כמו שאמר לי חבר אוסטרי שגר פה כבר כמה שנים, היא ממש “עיירה יוונית. הארדקור”. לא חיים פה המון אנשים, והכול פה מאוד, מאוד יווני. כולם נחמדים וטובים. השילוב וההטמעה העדינה של המטפסים וקהילת הטיפוס מאפשרת לחלום להתגשם. מטפסים גילו את לאונידיו לפני מספר שנים, ושמו לעצמם מטרה לפתח את האזור לטיפוס ובו בזמן לעזור גם למקומיים ולא להפוך את זה למקום שהוא “רק” תיירות. גם על זה, אני אפרט בפוסטים נוספים. בינתיים, אוסיף ואספר שבמסגרת זו – נפתח לפני מספר שנים בר וחנות קופרטיב בשם פנג’יקה, שזה המקום של המטפסים לבלות בו, לאכול ולשתות בירה. הם גם מפתחים את המקום למסלולים נוספים ומידע נוסף. ובינתיים, הצטרפתי אליהם (עוד חלום קטן שהתגשם בדרך).

כרגע, אני מרגיש שאני חי על ענן. חי בפנטזיה של עצמי. אמנם רק התחלתי, וכן ברור לי שלא תמיד הכול יהיה ורוד, ואימת (מילה קיצונית בכוונה, אל תקחו את זה קשה) הקורונה נמצאת תמיד מעבר לפינה והחיים מלאים אתגרים. אבל מה אכפת לי כרגע להרגיש בפנטזיה..?

תמשיכו איתי בסיפורים שלי. אם לכם כיף לקרוא – לי כיף לשתף.
אוהב,
שי

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: