טיפוס – ארבע תובנות מהקורונה

לא רק חום, שיעול ואיבוד חוש טעם. מגפה, סגרים ואפשרויות חדשות-ישנות גרמו לנו להבין כמה דברים שאולי לא היינו מודעים אליהם עד הסוף אלמלא מגפה עולמית. אז, ארבע תובנות שקיבלנו ממנה. כל אחת בדרכה, חשובה לנו כקהילה.

  1. אפשר להתחזק בבית. שלא תבינו לא נכון, גם אנחנו מעדיפים לטפס, ובאיזשהו מקום כנראה שתמיד נעדיף לטפס על פני עוד אימון TRX ותליות בבית (גם אם אנחנו כבר גמורים, כבר מאוחר, אבל נו, “עוד ניסיון אחד על המסלול הזה, וסיימתי”). אבל כולנו גם מכירים את ההרגשה הזאת, הפחד שליווה את כולנו, “אין קירות? אין סלע? יש אוכל? אסור לצאת מהבית? אני לא אשאר חזק כמו שהייתי!!”.

    ואז התחיל הסגר, וכולנו קיבלנו השראה מרחבי העולם. המטפסים החזקים בעולם מתאמנים בבית, המאמנים בארץ מפיצים מידע, וקהילת המטפסים בארץ נכנסה לטירוף אימונים ביתיים. אז כן, אפשר להתאמן בבית, וכנראה גם להתחזק בבית. שילוב המנוחה היחסית לעומת החיים הרגילים (מה לעשות) עם אימונים איכותיים הביא לכך שדווקא הרבה מטפסים (בארץ, וגם בחו”ל) חזרו אפילו חזקים יותר משהיו לפני כן. זה דיי מעורר השראה.

    אפשר לכתוב על זה עוד הרבה, וגם להיכנס לכלל העמודים של המאמנים המעולים. הרבה מידע הופץ ברשת, ולמתעניינים כבר נמליץ לקפוץ לעמוד ההתאחדות לראות מעט טיפים בנושא בצורה מרוכזת, או למאמן האהוב עליכם – כי אימונים איכותיים בבית עוד יישארו איתנו תקופה, אחרי שכולנו בנינו קירות והאנגבורדים, לא נשבור אותם אחרי החזרה לשגרה, נכון? (אם תהיה כזאת).

    img_20210131_131226

    אך יחד עם זאת, זה מביא אותי לנקודה הבאה, לתובנה הבאה (והחשובה).

  2. תתמכו בקיר המקומי שלכם. או: Support you local gym. קירות טיפוס בארץ, על פי רוב, הם עסקים פרטיים, קטנים יחסית, שחיים מהקהילה. קהילת הטיפוס שלנו, שאמנם צומחת, היא עדיין לא ענקית. גם בשגרה קשה לקיים עסק רווחי במצב הזה, אך הקהילה החזקה והקהל הגרעיני, החזק (זה שמתאמן בבית) הוא זה שמהווה את הבסיס למקומות האלה.

    לכל אחד מאיתנו יש את הקיר שלו. הוא יכול להיות הכי חדש, והוא יכול להיות הכי ישן. הוא יכול להיות איפה שהתחלנו לטפס והוא יכול להיות איפה שעברנו לגור לפני חצי שנה. אבל הקיר המקומי, הוא הבית של כולנו. שם אנחנו מתעצבנים על הבנייה, מתבאסים על הניקיון, עפים על המסלולים שהצלחנו לסגור, שותים קפה, מתאמנים ללא סוף וסוגרים בבירה עם החבר’ה.

    בחיים הרגילים, בשגרה, אנחנו רגילים לדמיין מה היה אם. כשהתחילה להתפשט המגיפה, לא יכולנו לדמיין את החיים שלנו בלי הקירות האלה. בלי הבית. הצלחנו להסתגל ולהתאמן בבית, אבל ברגע שאפשר – כולנו צריכים לחזור, ולתמוך בקיר המקומי. כי הקיר של כולנו הוא זה שגרם לנו להתאהב, הוא זה שנותן לנו מוטיבציה. כמה שאפשר להתחזק בבית על הבורד, כולנו מעדיפים לטפס עם החברים בקיר.

    כולנו יחד צריכים לזכור שהקירות הם של כולנו. בזמנים כאלה, אנחנו צריכים לתמוך בהם, ולהגיע לטפס. כנראה שלא צריך יותר מזה. רק לזכור מאיפה באנו.

  3. יש קהילה בארץ – והיא חולת טיפוס. אחת היוזמות המגניבות בסגר הראשון של הקורונה הגיעו מההתאחדות. סשנים של לייב בזום עם מטפסי עילית מכל העולם. לאחר מכן, אליפות הארץ בבולדרינג שודרה לראשונה בשידור ישיר בערוץ 5. יש כאלה שאפילו ארגנו שידור בבר תל אביבי עם החברים (עבדכם הנאמן). התובנה בנקודה הזו היא לא חריגה, אבל היא משהו שצריך להכיר בו.

    בכל אחד מהלייבים האלו הגיע ‘קהל’ (וירטואלי, בכל זאת) רב מכל קצוות הקהילה הישראלית. ממטפסים שנהנים לבלדר מדי פעם עד למטפסים שחיים ביוסמיטי. באליפות הארץ בבולדרינג היו לא מעט צופים, ועצם השידור עצמו מראה על הקהילה המתפתחת שלנו.

    טיפוס הוא מענפי הספורט הממכרים. לא פעם פוגשים בעולם אנשים שחיים ומטיילים רק בשביל טיפוס. יש משהו בספורט הזה, כולנו יודעים את זה. הקורונה גרמה לנו להכיר בזה. כשכולם מתעסקים בטיפוס מהבית, ומראים את זה כלפי חוץ (בזמן שכולם אופים, מבשלים וקוראים ספרים) – גם בזמן סגר, דווקא המרחק הוירטואלי והשימוש הממוחשב האין סופי הזה גרם לכל הקהילה שלנו להתקרב קצת יותר. כשאין פסטיבלים או אירועים גדולים, יפה לראות פרצופים שלא מכירים, ולהבין שגם הם ‘נפלו ברשת’.

    בקיצור, עוד תודה למגפה שגרמה לנו להבין שאנחנו לא מיעוט – ויש מלא אנשים שרק מדמיינים את הסלע בספרד אחרי שכל זה ייגמר. אבל בכל זאת, דווקא זה מביא אותנו לנקודה הבאה.

  4. אפשר לעשות טיול טיפוס בארץ. בזמן שאי אפשר לטייל בחו”ל, רובנו גילינו את אפשרויות ארצנו. כולנו מטפסים בחוץ, וכולנו מכירים את רוב המצוקים. אבל מה שמיוחד בטיול בחו”ל הוא מעבר לטיפוס, הוא גם תחושת החופש, האוכל, הבירה והדיבור האין סופי על טיפוס (איזה כיף שיש את המגזין הזה עכשיו). תיירות הפנים צמחה לה בתקופת הקורונה וגם כמטפסים גילינו אפשרויות חדשות.

    אז כן, חברים, אפשר לעשות טיול טיפוס בארץ. וזה אפילו מומלץ. אפשר לדבר על זה הרבה, ולקבל הרבה המלצות (שאשמח לעזור בהן), אבל בינתיים – זה הכי פשוט שיש. קחו כמה חברים טובים, תארזו קצת ציוד לשינה ואוכל (וקפה, הרבה קפה), תבחרו אזור עם מצוק אחד או שניים שמעניינים אתכם ותפנו לכם איזה יומיים-שלושה לשכוח מהכול:

    תטפסו, תאכלו בחוץ (תתמכו בכלכלה המקומית), תשתו בירה, תעשו מדורה, תשתו בירה ותטפסו.

    לגמרי אפשר לקבל את תחושת החופש המשולבת עם טיפוס איכותי, גם בארץ. אולי דווקא נכון לנצל את התובנה הזו בשביל לסגור את הפרויקטים הכי קשים שלכם עד כה, כשהטיפוס סלע היחיד בהישג יד הוא בארץ. מה לעשות, תצטרכו לטפס חזק.

אני יודע שמגפה זה מבאס, וגם אני רוצה שהיא תיגמר. שכולנו נהיה בקירות יחד, וניפגש על המצוקים. שנטוס לחו”ל ושבעיקר נמשיך לטפס. אבל היי, מכל דבר אפשר ללמוד, ומכל תובנה אפשר להתפתח.

port2-1

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: