טיפוס – ארבע תובנות מהקורונה

לא רק חום, שיעול ואיבוד חוש טעם. מגפה, סגרים ואפשרויות חדשות-ישנות גרמו לנו להבין כמה דברים שאולי לא היינו מודעים אליהם עד הסוף אלמלא מגפה עולמית. אז, ארבע תובנות שקיבלנו ממנה. כל אחת בדרכה, חשובה לנו כקהילה.

  1. אפשר להתחזק בבית. שלא תבינו לא נכון, גם אנחנו מעדיפים לטפס, ובאיזשהו מקום כנראה שתמיד נעדיף לטפס על פני עוד אימון TRX ותליות בבית (גם אם אנחנו כבר גמורים, כבר מאוחר, אבל נו, “עוד ניסיון אחד על המסלול הזה, וסיימתי”). אבל כולנו גם מכירים את ההרגשה הזאת, הפחד שליווה את כולנו, “אין קירות? אין סלע? יש אוכל? אסור לצאת מהבית? אני לא אשאר חזק כמו שהייתי!!”.

    ואז התחיל הסגר, וכולנו קיבלנו השראה מרחבי העולם. המטפסים החזקים בעולם מתאמנים בבית, המאמנים בארץ מפיצים מידע, וקהילת המטפסים בארץ נכנסה לטירוף אימונים ביתיים. אז כן, אפשר להתאמן בבית, וכנראה גם להתחזק בבית. שילוב המנוחה היחסית לעומת החיים הרגילים (מה לעשות) עם אימונים איכותיים הביא לכך שדווקא הרבה מטפסים (בארץ, וגם בחו”ל) חזרו אפילו חזקים יותר משהיו לפני כן. זה דיי מעורר השראה.

    אפשר לכתוב על זה עוד הרבה, וגם להיכנס לכלל העמודים של המאמנים המעולים. הרבה מידע הופץ ברשת, ולמתעניינים כבר נמליץ לקפוץ לעמוד ההתאחדות לראות מעט טיפים בנושא בצורה מרוכזת, או למאמן האהוב עליכם – כי אימונים איכותיים בבית עוד יישארו איתנו תקופה, אחרי שכולנו בנינו קירות והאנגבורדים, לא נשבור אותם אחרי החזרה לשגרה, נכון? (אם תהיה כזאת).

    img_20210131_131226

    אך יחד עם זאת, זה מביא אותי לנקודה הבאה, לתובנה הבאה (והחשובה).

  2. תתמכו בקיר המקומי שלכם. או: Support you local gym. קירות טיפוס בארץ, על פי רוב, הם עסקים פרטיים, קטנים יחסית, שחיים מהקהילה. קהילת הטיפוס שלנו, שאמנם צומחת, היא עדיין לא ענקית. גם בשגרה קשה לקיים עסק רווחי במצב הזה, אך הקהילה החזקה והקהל הגרעיני, החזק (זה שמתאמן בבית) הוא זה שמהווה את הבסיס למקומות האלה.

    לכל אחד מאיתנו יש את הקיר שלו. הוא יכול להיות הכי חדש, והוא יכול להיות הכי ישן. הוא יכול להיות איפה שהתחלנו לטפס והוא יכול להיות איפה שעברנו לגור לפני חצי שנה. אבל הקיר המקומי, הוא הבית של כולנו. שם אנחנו מתעצבנים על הבנייה, מתבאסים על הניקיון, עפים על המסלולים שהצלחנו לסגור, שותים קפה, מתאמנים ללא סוף וסוגרים בבירה עם החבר’ה.

    בחיים הרגילים, בשגרה, אנחנו רגילים לדמיין מה היה אם. כשהתחילה להתפשט המגיפה, לא יכולנו לדמיין את החיים שלנו בלי הקירות האלה. בלי הבית. הצלחנו להסתגל ולהתאמן בבית, אבל ברגע שאפשר – כולנו צריכים לחזור, ולתמוך בקיר המקומי. כי הקיר של כולנו הוא זה שגרם לנו להתאהב, הוא זה שנותן לנו מוטיבציה. כמה שאפשר להתחזק בבית על הבורד, כולנו מעדיפים לטפס עם החברים בקיר.

    כולנו יחד צריכים לזכור שהקירות הם של כולנו. בזמנים כאלה, אנחנו צריכים לתמוך בהם, ולהגיע לטפס. כנראה שלא צריך יותר מזה. רק לזכור מאיפה באנו.

  3. יש קהילה בארץ – והיא חולת טיפוס. אחת היוזמות המגניבות בסגר הראשון של הקורונה הגיעו מההתאחדות. סשנים של לייב בזום עם מטפסי עילית מכל העולם. לאחר מכן, אליפות הארץ בבולדרינג שודרה לראשונה בשידור ישיר בערוץ 5. יש כאלה שאפילו ארגנו שידור בבר תל אביבי עם החברים (עבדכם הנאמן). התובנה בנקודה הזו היא לא חריגה, אבל היא משהו שצריך להכיר בו.

    בכל אחד מהלייבים האלו הגיע ‘קהל’ (וירטואלי, בכל זאת) רב מכל קצוות הקהילה הישראלית. ממטפסים שנהנים לבלדר מדי פעם עד למטפסים שחיים ביוסמיטי. באליפות הארץ בבולדרינג היו לא מעט צופים, ועצם השידור עצמו מראה על הקהילה המתפתחת שלנו.

    טיפוס הוא מענפי הספורט הממכרים. לא פעם פוגשים בעולם אנשים שחיים ומטיילים רק בשביל טיפוס. יש משהו בספורט הזה, כולנו יודעים את זה. הקורונה גרמה לנו להכיר בזה. כשכולם מתעסקים בטיפוס מהבית, ומראים את זה כלפי חוץ (בזמן שכולם אופים, מבשלים וקוראים ספרים) – גם בזמן סגר, דווקא המרחק הוירטואלי והשימוש הממוחשב האין סופי הזה גרם לכל הקהילה שלנו להתקרב קצת יותר. כשאין פסטיבלים או אירועים גדולים, יפה לראות פרצופים שלא מכירים, ולהבין שגם הם ‘נפלו ברשת’.

    בקיצור, עוד תודה למגפה שגרמה לנו להבין שאנחנו לא מיעוט – ויש מלא אנשים שרק מדמיינים את הסלע בספרד אחרי שכל זה ייגמר. אבל בכל זאת, דווקא זה מביא אותנו לנקודה הבאה.

  4. אפשר לעשות טיול טיפוס בארץ. בזמן שאי אפשר לטייל בחו”ל, רובנו גילינו את אפשרויות ארצנו. כולנו מטפסים בחוץ, וכולנו מכירים את רוב המצוקים. אבל מה שמיוחד בטיול בחו”ל הוא מעבר לטיפוס, הוא גם תחושת החופש, האוכל, הבירה והדיבור האין סופי על טיפוס (איזה כיף שיש את המגזין הזה עכשיו). תיירות הפנים צמחה לה בתקופת הקורונה וגם כמטפסים גילינו אפשרויות חדשות.

    אז כן, חברים, אפשר לעשות טיול טיפוס בארץ. וזה אפילו מומלץ. אפשר לדבר על זה הרבה, ולקבל הרבה המלצות (שאשמח לעזור בהן), אבל בינתיים – זה הכי פשוט שיש. קחו כמה חברים טובים, תארזו קצת ציוד לשינה ואוכל (וקפה, הרבה קפה), תבחרו אזור עם מצוק אחד או שניים שמעניינים אתכם ותפנו לכם איזה יומיים-שלושה לשכוח מהכול:

    תטפסו, תאכלו בחוץ (תתמכו בכלכלה המקומית), תשתו בירה, תעשו מדורה, תשתו בירה ותטפסו.

    לגמרי אפשר לקבל את תחושת החופש המשולבת עם טיפוס איכותי, גם בארץ. אולי דווקא נכון לנצל את התובנה הזו בשביל לסגור את הפרויקטים הכי קשים שלכם עד כה, כשהטיפוס סלע היחיד בהישג יד הוא בארץ. מה לעשות, תצטרכו לטפס חזק.

אני יודע שמגפה זה מבאס, וגם אני רוצה שהיא תיגמר. שכולנו נהיה בקירות יחד, וניפגש על המצוקים. שנטוס לחו”ל ושבעיקר נמשיך לטפס. אבל היי, מכל דבר אפשר ללמוד, ומכל תובנה אפשר להתפתח.

port2-1

כותב מהענן (בכאילו) – פוסט ראשון מעולם החלומות

עיירה קטנה, מוקפת בנחל, ים ומצוקים. חוששים מהקורונה, אבל לא באמת. הבירות זולות, הטיפוס מדהים, הקפה נפלא. האינטרנט עובד, אז אפשר לעבוד. והאנשים – האנשים משלימים את החבילה. המקומיים והזרים יחד. הסיפור של לאונידיו.

את האמת? אני מתחיל לכתוב, ולא בטוח במה אני אעסוק בפוסט. אבל הגיע הזמן לשתף. גילוי נאות – כשפתחתי את האתר שלי חשבתי שאעלה פוסטים בזמנים קבועים, כמו שמלמדים. אבל אז הבנתי שאורח החיים שלי, והתחושה שלי לשתף בחיי האישיים מגיעה בזמנים לא קבועים, אז ככה גם הבלוג שלי יעבוד. מתוך הלב והתשוקה שלי, ופחות מהספרים.

לפני כשבועיים שיתפתי בלוג קצר כשאני בבית קפה באתונה, מרחק קטן מעלייה על האוטובוס – בדרך לחלום. בדרך ללאונידיו. בדרך למקום שמוקף בטבע, בדרך למקום שמוקף בטיפוס, בדרך למקום שדמיינתי מה זה אומר לחיות בו כבר תקופה ארוכה. עם הרבה וודאות ובמקביל גם חוסר וודאות – אלוהים יודע איך, עליתי על האוטובוס.

אךךך האוטובוס. רק על הנסיעה באוטובוס אני יכול לדבר שעות. האמת? אני יכול לכתוב על זה בלוג. נסיעות במכונית מכל סוג ברחבי יוון, ולאו דווקא באיים מראה לי תמיד איזו מדינה מטורפת זו. מטורפת בקטע טוב יש לציין. עוברים בין כפרים קטנים על שפת הים, מוקפים בהרים ומצוקים, טבע אין סופי, טברנות שנראות כאילו נלקחו מהסרטים (בעצם, הטברנות מהסרטים נלקחו מהכפרים) ופשוט כל מבט מהחלון מרגש אותך יותר ויותר. בזמן כתיבת הפסקה הבנתי שאני לגמרי יכול לכתוב על זה פוסט שלם, אז אני אעצור עם התיאורים ובאמת אעשה כזה, אבל תתחברו רגע להתרגשות שחוויתי במשך שלוש וחצי שעות מאתונה – ללאונידיו.

ללאונידיו הגעתי בערב, כשאני זוכר איך נראה המצוק הענק ששומר על העיירה אך לא יכול לראות אותו, אבל מדמיין. חוצה את הגשר עם התיקים להגיע לדירה שלי שמעבר לשפת הנהר וליד הכנסייה, ומתחיל לנסות לעכל. יצאתי לבירה ואוכל מתרגש (בקטע לא סביר), עם חיוך מפה לאוזן ברחובות השקטים. בבוקר שלמחרת, קמתי לנוף המדהים עם קפה כמו שרציתי. אני אשכרה חי פה. לא ייאמן. וואו. מתי אני אעכל?

והנה כבר שבועיים עברו. אני עדיין כותב מבתי קפה (טוב, זה כבר נהייה קטע). אבל אני חי, מטפס ועובד בפאקינג לאונידיו! כל בוקר מחדש אני מודה לעצמי על הבחירה ולעולם, לכדור הארץ, למשפחה ולאנשים שסביבי על כמה שטוב. כמה שיש טוב. כמה שצריך לעשות טוב. וכמה שמקבלים טוב. והנה, אני מתחיל לפתח לעצמי שגרה. אני יודע איפה אני עושה קניות, אני מטפס הרבה, אני יודע איפה אני שותה קפה, אני יודע מה אני אוהב לבשל ואני יודע איזה בירה בא לי באיזה מצברוח.

הסיפור של לאונידיו מאפשר לי את זה. לאונידיו, כמו שאמר לי חבר אוסטרי שגר פה כבר כמה שנים, היא ממש “עיירה יוונית. הארדקור”. לא חיים פה המון אנשים, והכול פה מאוד, מאוד יווני. כולם נחמדים וטובים. השילוב וההטמעה העדינה של המטפסים וקהילת הטיפוס מאפשרת לחלום להתגשם. מטפסים גילו את לאונידיו לפני מספר שנים, ושמו לעצמם מטרה לפתח את האזור לטיפוס ובו בזמן לעזור גם למקומיים ולא להפוך את זה למקום שהוא “רק” תיירות. גם על זה, אני אפרט בפוסטים נוספים. בינתיים, אוסיף ואספר שבמסגרת זו – נפתח לפני מספר שנים בר וחנות קופרטיב בשם פנג’יקה, שזה המקום של המטפסים לבלות בו, לאכול ולשתות בירה. הם גם מפתחים את המקום למסלולים נוספים ומידע נוסף. ובינתיים, הצטרפתי אליהם (עוד חלום קטן שהתגשם בדרך).

כרגע, אני מרגיש שאני חי על ענן. חי בפנטזיה של עצמי. אמנם רק התחלתי, וכן ברור לי שלא תמיד הכול יהיה ורוד, ואימת (מילה קיצונית בכוונה, אל תקחו את זה קשה) הקורונה נמצאת תמיד מעבר לפינה והחיים מלאים אתגרים. אבל מה אכפת לי כרגע להרגיש בפנטזיה..?

תמשיכו איתי בסיפורים שלי. אם לכם כיף לקרוא – לי כיף לשתף.
אוהב,
שי

יאללה – חלומות! מצויד במסכה, בידוד ובצל הקורונה

ויש גם פסקה על קורונה

פעם אחרונה שכתבתי, הייתי בשדה תעופה בפריז. חיכיתי לקונקשן שלי בדרך לפגוש חברים בברלין. וואו, קרה כל כך הרבה מאז, אבל לא בא לי לשתף הכול. פעם לימדו אותי שבבלוגים האלה צריך לכתוב מה שמעניין, וזה בהחלט מעניין, אבל תשאלו אותי בפרטי אם בא לכם לדעת.

הפעם, אני כותב לכם מאתונה. אני פה כבר כמה ימים, חי חיים ממש מגניבים האמת, בצל הקורונה ואיך שהיא מתנהלת ביוון – אחפור לכם על זה תכף. אבל בגדול? אני שותה בירה, אוכל סלט, שותה קפה (פרדו אספרסו – אם אתם לא יודעים מה זה, כנסו לגוגל), הולך לקירות טיפוס להתאמן וממש עוד איזה שעתיים עולה על האוטובוס לתחילת הגשמת החלום – לאונידיו. לחיות באתר טיפוס, ולכתוב לכם, ולמי שארצה לכתוב לו. הפוסט הזה מוזר לי כי אני לא בטוח מאיפה להתחיל. אז אני אתחיל קצת, ממש בנגיעה, מברלין. בברלין היה מעניין. בברלין רוב הזמן הייתי בבידוד, וחיכיתי לתוצאות בדיקת קורונה. על אף שידעתי שהגעתי עם בדיקה שלילית, עשיתי עוד אחת – פשוט בזמן שהספקתי לעזוב את ישראל, המגפה הספיקה ‘לסגור’ על כל הסביבה שלי, מסתבר. עד עכשיו כולם מרגישים יחסית בסדר, וזה הכי חשוב. אבל גם לי היה חשוב לגלות שאני לא נהפך למפיץ המחלה בעצמי, ועוד במדינה אחרת, אז ביליתי את רוב הזמן שלי בברלין בבידוד. מזל שיש חברים טובים בסביבה, ומזל שהספקתי איזה רגע גם לשתות כמה בירות גרמניות, לשבת בפארק וללכת לטפס.

הפוסט הזה מוזר לי כי אני לא בטוח גם מאיפה להמשיך, אז אני אמשיך לפי סדר החיים הטבעי. אתונה. אךך (אאאחחח), כמה שאני אוהב את אתונה. אני אוהב את יוון בטירוף, מדינה של סלע וטיפוס עם פוטנציאל אין סופי, אנשים שמחים וטובים, אוכל כייפי, אוזו ובירה. בגדול סוג של מתכון לחיים מאושרים. באתונה יש קטע מגניב, זו עיר גדולה, אבל לא אירופאית קלאסית. עם שילוב של בתי קפה תל אביביים לצד טברנות עם מוזיקה חיה ואוזו על השולחנות. באתונה אני נמצא כבר כמה ימים, וכמו שאמרתי, אני עף פה. ממש טוב לי, ואני ממש נהנה. למדתי להעמיק את ההיכרות שלי עם העיר, ואני מרגיש שזו הייתה העצירה המושלמת בדרך לחלום – ללאונידיו.

עד עכשיו ניסיתי כמה שפחות, אבל אני יודע שזה דיי מעניין את כולם. קורונה. הדגשתי כי אני בטוח שהרבה ידלגו לכאן. אז אוקיי, פסקה על קורונה באתונה. החוקים כאן בגדול: לא צריך להסתובב עם מסיכה ברחוב, רק בחנויות ותחבורה ציבורית. בגדול נראה שעובדי המקומות יחסית ממושמעים (עד כמה שיוונים יכולים להיות). אבל זה גם מעניין – למיטב ידיעתי לא עושים פה המון בדיקות, ויש לא מעט תיירים, והרחובות מלאים. יש גם שמועות על צמיחה בהדבקות. כרגע התגובה היחידה של הרשויות המקומיות היא סגירת מקומות הבילוי ואיסור על מכירת אלכוהול החל מחצות. מעניין. השורה התחתונה כאן היא שאולי יש לנו מה ללמוד, צריך לחיות לצד הנגיף ולהראות אחריות אישית. אולי אנחנו לא מצטיינים בזה, אבל אולי גם חשוב לשמור על חיים שפויים במקביל. אירופאים מטיילים, חיים בין מדינות. אם צריך הם עושים בדיקות, ולא מוציאים על זה מאות ואלפי שקלים. עושים בדיקה כי זו הדרישה, ויש מעקב על מה קורה. העולם “ממשיך”. הוא לא פשוט, הוא מסובך, אבל הוא ממשיך.

יאללה – חלומות! בידודים, הזיות, מגפות, וזה בדרך. היום אני עולה על האוטובוס ללאונידיו, ועוד לא הגעתי לשם ואני כבר בטירוף. ויש לי גם כמה חדשות מעניינות ומשמחות, אבל אני אחכה ואשתף איתכם אחרי כמה ימים שם. אני כבר מדמיין בירה לצל הסלע האדיר, טיפוס על מצוקים מטורפים ולקום בבוקר עם קפה (פרדו אספרסו, כבר בדקתם מה זה?) ולהמשיך לכתוב.

כדי להמשיך את כל זה, אני צריך להמשיך לכתוב. לכתוב פה – כדי לשתף איתכם, כדי שתהיו חלק. ולכתוב למי שצריך – כי זו התוכנית הכלכלית. מתישהו אצטרך לשתף גם אותה, אה? אבל זה קורה חברים, זה קורה.

אוהב,
שי.

הקיטש המציאותי. הדרך לחלומות רצופה מכשולים

שווה להתחיל ולספר כאן שאת הפוסט הזה אני מעלה מההמתנה לקונקשן בשדה תעופה בפריז. הפוסט עצמו, נכתב בקפה שפירא הקסום שבתל אביב ביום רביעי שלפני ארבעה ימים.

הדרך לחלומות רצופה מכשולים – שנה טובה לכולם!

וואו, איזו כותרת מעפנה, בעצם, זו הכותרת שהייתה אמורה להיות. כאילו, קיטשית כזאת. אבל כל התקופה הזאת דיי מעפנה, כל השנה הזאת דיי מוזרה, אז לא אכפת לי. שגם הכותרת תהיה מעפנה, לא נורא.

פשוט בחרתי בכותרת הזאת כי היא גם מתאימה עכשיו. מטרת הפוסט הזה היא קצת לשתף, קצת לספר על החלומות (שעתידים להתגשם??) וקצת לספר לכם איך אתם יכולים להיות חלק מהם.

אתחיל מהשנה הזאת…
באופן כללי סבלתי מלא מעט הזיות במהלך השנה האחרונה. באמת, בלי קשר לקורונה. בפוסטים הקודמים עברתי על קצת קשיים שהיו, חיפושים שנורא הגיוניים לבחור בגילי בתקופה הזאת של העולם. מילניאל קלאסי, או שלא. אבל סוג של מילניאל – מהסגנון שלי, בטוח.

אבל קלאסי באיזשהו מובן זה בטוח. התחלתי ללמוד, ובמקביל התחלתי לאכול סרט על זה שהתחלתי ללמוד. אני ממש חושב שזה היה הגיוני, אבל – הרגשתי שזה לא “זה”. הרגשתי לא מתאים. לא עם מי שהיה סביבי, ולא הנושאים שלמדתי. זה לא היה מה שחלמתי – ואני אוהב לחלום. אני אוהב להסתכל קדימה עם אמביציה, ולעשות מה שאני אוהב. אז אולי השנה זאת הייתה טעות, אולי השנה לא הייתי במקום הנכון לדברים שבחרתי. בעצם, אני רק רוצה לתקן את המשפט האחרון מבלי למחוק אותו – טעות, זו לא הייתה. למדתי הרבה על עצמי וכמו שסיפרתי פעם, ככה הגיע האתר, ככה נפתח הבלוג. (בסוגריים, חייב לשתף בקטע הכי הזוי – למדתי עד עכשיו. אמצע ספטמבר. אבל זה אשמת הקורונה).

באמצע השנה הגיעה איזו מגיפה מטורפת ששיגעה את העולם, וישראל התמודדה עם זה יופי, ואז בעצם לא, וישראל התמודדה עם זה גרוע מאוד. ממש גרוע, מזעזע. עד כדי כך שאנחנו הכי גרועים. הסגר עבר בשלום, התאמנתי בטירוף, והבנתי קצת יותר על הכיוונים שלי:

אני רוצה לכתוב, לעבוד מרחוק, לגור באתר טיפוס באירופה, ולטפס

הכתיבה נהפכה לחלק מרכזי מהחיים שלי, בקטע טוב. התאהבתי בכתיבה. התאהבתי בלכתוב לאנשים, להבין את הרעיונות שלהם, את החזונות שלהם. התחלתי לקבל לקוחות, התחלתי לכתוב בשביל חברים. ובמקביל, התחלתי לחשוב על להגשים חלומות. התאמנתי, וסגרתי עם עצמי – שנה הבאה, יוון, טיפוס, עבודה מהמחשב.

בצד של הכתיבה, ההתפתחות, יחד עם הקשיים, הייתה מהירה מכפי שחשבתי. מהר מאוד התחלתי לעבוד בשביל מגוון רחב של לקוחות מכל הסגנונות ומקשת רחבה של מטרות, רצונות וחלומות – בדיוק כמוני. זה נשמע רק קל – אבל זה ממש לא. כשעובדים יותר – נפגשים ביותר קשיים. אני לא רוצה לפרט על זה כאן בהגזמה, אבל זה דווקא טוב. זה מאתגר ומלמד. גם בעולמות שאתה חושב שקלטת, מסתבר שלא. תלמד, תשתפר ותוכל לכתוב את העתיד שלך.

בצד של הטיפוס, התחלתי לרוץ לעבר החלום (או לטפס?) – התאמנתי כמו משוגע, הרגשתי שאני מתחזק. פיתחתי לי שגרת אימונים מוצלחת שכל כולה מלאה במוטיבציה סביב החלום היווני שלי בשנה הבאה. נסעתי לטפס פעם בשבוע עם אחי הגדול והחזק, והתאמנתי הרבה בקיר הטיפוס בדרום תל אביב. מהבחינה הזאת, הרגשתי שלם.

אז… איפה המכשולים, בעצם?
זוכרים שאמרתי שהיינו ממש טובים עם התפרצות הקורונה ואז נהיינו ממש גרועים? אז זאת הסיטואציה. הטיסה שלי תוכננה לאמצע אוקטובר, והנה עכשיו, אלו שלא עשו כלום שם למעלה מחליטים – סוגרים שוב הכול, כי לא עשינו כלום, אז נעשה כאילו הכול.

בוקר אחד, קמתי בעצבים, כמו שלא קמתי הרבה זמן. אני לא בן אדם כזה, ובדרך כלל אני נותן לבעיות שגדולות ממני לחלוף לידי – בעיקר כי אני מאמין באורח חיים שבו אני טוב לסביבה שלי – ואז הסביבה שלי תהיה טובה לאחרים.

רגע, אני צריך לעצור. קיבלתי טלפון.
“שלום, שי? מדברים מטורקיש איירליינס, הטיסה שלך בוטלה…”
הלכתי לטפל בזה. נמשיך בהמשך. ביי.

משתףבמחשבות – דברים שגורמים לי לכתוב

בלוג-פוסט שהוא לא על קורונה. כי הקורונה גורמת לכולם לכתוב, גם לי כמובן. לא רק על המגיפה עצמה – גם על כל מה שסביבה. כל הסיפור הזה גרם לי לחשוב ולדמיין, כאילו אין מגיפה – מה תכל’ס גורם לי, להתיישב, לחשוב ולכתוב? אמ;לק – כמעט הכול. אם זה מלווה בתשוקה.

כשהתחלתי לכתוב הייתי לדעתי בן 14 בערך. אהדתי מכבי תל אביב בכדורגל (אני עדיין אוהד, אבל בסגנון אחר), והקבוצה, הקהל – היו מרכז חיי. תמיד אמרו לי שאני דיי טוטאלי – אם אני נכנס למשהו אז זה עד הסוף. אז רציתי מאוד להפגין את דרכי ולמצוא את הבמה שלי במסגרת הזאת, ומצאתי אותה דרך כתיבה. התחלתי לכתוב מאמרים ותכנים לאתרי האוהדים השונים, ויש שיאמרו שכבר שם ראו ניצנים (או אפילו כאלה שזוכרים: “אהה, כן.. אני זוכר, היית כותב לאוהדים, לא?”). בדיעבד, מצחיק אותי שככה התחלתי. אפילו דיי מעניין. אבל זה יפה שככה העולם מתגלגל.

לא תמיד המשכתי עם זה. אני זוכר שלקראת הצבא ובצבא הפסקתי לכתוב “לשם הכתיבה”, המקצועות בתיכון שלא מי-יודע-מה הקשו עליי היו המקצועות שצריך לכתוב בהם. לא בעיה – אני אתנסח כמו שאני יודע, ואני אקבל ציון טוב. ככה זה היה באמת, וככה העברתי את הבגרויות. קורא-לומד-כותב על זה. לא חשבתי בחיים, האמת, שזה יומר בצורה כל-כך פשוטה למה שאני עושה כאדם בוגר.

בפוסטים הקודמים שיתפתי מעט באחרי הצבא, בטיולים ובהרפתקאות, ובשנה האחרונה (המבאסת חלקית) שעברה עליי. הכתיבה ליוותה את התקופה הזו, אבל היא הייתה לעצמי. לשבת ולכתוב לא היה לי קשה, אז הייתי כותב לעצמי. לא חיפשתי הכרה, ובטח שלא הכרה בכתיבה. והיום, בזה אני עוסק, בלכתוב. בללמוד מאדם שפגשתי (או שלא), לקרוא הרבה על תחום מסוים, להתחבר לעומק התשוקה, העיסוק, הרצון להתפתח – ולהעביר הכול לכתב.

טיולים, הרפתקאות ומה לא. גם כאן עברו לי מחשבות עמוקות בראש. יפן

אנחנו שוב בתקופה הזויה, כולם מאיימים על סגר, יש מחאות בכל מקום. כשיוצאים מהבית אומרים “ארנק מפתחות טלפון ומסיכה”, אף אחד לא סומך על מי שלמעלה, החיים רגילים אבל לא, ונדמה שגורמים לנו להסתבך במחשבות של עצמנו ללא הפסקה. אז גם לי עלתה המחשבה – מה בעצם גורם לי לכתוב?

מוזר לומר, אבל המחשבה הזו לא העמיקה בי יותר מדי. זה כאילו ממש נמצא על פני השטח – וקל לי לבטא את זה. חד משמעית – כמעט הכול יגרום לי לכתוב. בתקופה האחרונה יצא לי לכתוב על תחומים נרחבים, מחקלאות, דרך תיירות ועד אלקטרוניקה, ועל כולם אני מתרגש לכתוב כל פעם. כל עוד אני מצליח להתחבר לשורש, למחשבות, לרעיונות ולחלומות – כתיבה היא בעיניי חובה. היא הדרך להעביר את הרעיון, את הרוח, לקיום של ממש.

כשאני מדבר על כתיבה, או מדבר עם מישהו על לכתוב בשבילו – אני שמח. אני שמח כי אני יודע שאם אעשה את זה טוב, אני אתחבר ממש לרעיונות, לחלומות – שמתגלגלים, מתפתחים ורוקמים מזימות במוח של אדם אחר, ואני זה ש”חוקר” שם בפנים ועוזר לו להפיק מזה משהו אמיתי. פעם אחת חשבתי שזה גדול עליי – כאילו מי אני, איזה שליח. אבל מסתבר שלא, כי גם אני – מנסה להגיע ממקום אמיתי.

בפוסט הבא אני אשתף במחשבות מתקדמות יותר. איך אני רוצה לשלב בין לכתוב לאחרים את החלומות שלהם, לבין לדאוג לעצמי – להגשים את החלומות שלי. ואני שמח, שהכתיבה אולי תעזור להגשים את עצמי, או בעצמי.

אי אפשר לסיים פוסט בתקופה כזו בלי לאחל בריאות שלמה, ובעיקר בעיקר שמירה על אופטימיות. השמש עדיין זורחת, האהבה, הטבע והעולם עדיין פה. הכול קצת מלמד אותנו בתקופה הזאת אבל גם מזה נשתדל להפיק דברים. לא ככה?

מזמין אתכם לגרום לי לכתוב, תמיד.

שי

?מה באמת מפחיד בגל שני

פעם בחמש שעות אני רואה או שומע משהו – וישר עולה לי בראש “וואו! העולם השתנה”. ברור שהוא השתנה, איזה מצחיק אני. יש קורונה בעולם, זה נגיף שלא הכרנו והוא בכל מקום. אז אני כותב עליו, כי זה מעסיק אותי. אם אתם תקראו עליו – זו כבר בחירה שלכם. אבל בסוף – יש מסר כולל מבחינתי, אז אתם יכולים לבחור אם לדלג לפסקה האחרונה או לקרוא הכול.

די כבר עם הדבר הזה
קורונה, בידוד, גל שני, מסיכות, מרפקים, חיבוקים, נשיקות, בדיקות – היום בצהריים ישבתי עם חבר ואמרנו יחד, בצורה הכי שטחית שיש – “חלאס, בא לי שזה ייגמר כבר”. כמה מילים נכנסו שגורות לשיח היום יומי שלנו, כמה עיסוק, כמה שיחות. דיי, זה כבר לא הגיוני. הרי כבר עברנו את כל השלבים: הכחשנו (זה בסין בכלל), חששנו (ובמקביל הכחשנו), קיבלנו את זה חזק (איך ניצלת את הסגר?), הסתגלנו (קפה בבית, כן כן) ויצאנו מזה – בכאילו (טוב, אנחנו בישראל, השלבים אצלנו היו ברורים – יש קורונה / עבר. אז לא באמת עבר, ברור).

ועכשיו, עכשיו כולם מדברים על גל שני. יש מלא חולים חדשים, עברנו את כל הקווים האדומים. כולם נדבקים וכולם מדבקים. כולם בבידוד ואף אחד לא עם מסיכה ברחוב. הכול פתוח, אפשר לשבת לשתות בירה, אבל צריכים (בכאילו) לשמור מרחק. והנה, הגל השני מתקרב בצעדי ענק. אבל מה זה בכלל הגל השני? למה גל? ולמה שני? לא יודע, אני בהתחלה הרגשתי כאילו כולם מדברים על “סגר שני” וגל זו פשוט דרך נעימה לדבר על זה.

אז התחלתי להתעניין – מה הלחץ?
אבל באמת, בתכל’ס – מה הלחץ? אני קצת מבקש מכל מי שקורא או קוראת את הפוסט הזה לחשוב – מה באמת מלחיץ אותך בגל שני? מה גורם לנו לעשות רפרש בכל אתר חדשות ולהיות מופתעים (עלק) כשיש עוד 200 חולים ביום ומה מרגיע אותנו כשקוראים מאמר אופטימי?

התחלתי לשאול אנשים. כי בתכל’ס – אותי, ברמה האישית, גל שני בעיקר מטריד לא כי אני ממש מפחד מכמות הנדבקים, אני גם לא מפחד להידבק בעצמי כל כך. כן מלחיץ אותי עוד תמותה בארץ ואנשים מבוגרים שיחלו – אבל אני מרגיש שזה רחוק מזה כרגע. אם אני שם את הדברים על השולחן – חד וחלק אני פשוט ממש לא רוצה עוד סגר. אני אוהב את השמש, את האנשים, את הטבע. אני אוהב בירה מהחבית וקפה שהוא לא של נספרסו (בקורונה השתפרתי למקינטה בבית, אבל לא משנה), אני אוהב לטפס. לא בא לי שכל זה יילקח לי שוב. הרי כבר עברתי את כל השלבים – למה אני צריך לעבור את זה שוב. אז אני חוזר ומחזיר את השאלה אליכם – מה באמת מלחיץ בגל שני ומה באמת מקפיץ את הרייטינג של כל אתרי החדשות? ואיך כל התיאוריות שוב חוזרות על עצמן?  הנגיף ממש מדבק ממשטחים – בעצם הוא ממש לא. ילדים לא נדבקים, הם לא בסכנה – אבל בתי ספר שלמים מאובחנים כחולים. כולם חולים וכולם נשאים – אבל לא כל מי שנשא חולה. לא יודע, אני מבולבל. אבל זה לא כזה מלחיץ כבר, כי הצלחתי להבין מה מקור הלחץ שלי אישית.

והאמת – זה לא כזה נורא
כאן אני קצת יורד לפואנטה. לא ארוך מדי, אבל רציתי לשתף. קחו את התקופה הזו כמסר לחיים, ואולי נלמד ממנה משהו, כולנו. אי אפשר לשלוט בכל מצב ואי אפשר לדעת תמיד מה קורה. אפשר לקוות, אפשר לתכנן תוכניות, אבל פשוט לדעת שהן יכולות להשתנות.

אפשר וחשוב להיות כנים עם עצמנו, ולהעמיק ברגע – להבין מה גורם לנו להיות איך שאנחנו. ואם אנחנו לא מרוצים ממשהו – יכול להיות שממש באותו הרגע, זה ישתפר. רק כי הבנו, ירדנו לתודעה, והבנו – היי, זה אולי לא זה מלחיץ. אם קצת ננשום עמוק ונעמיק – ננהג ונתנהג כמיטב יכולתנו בהתאם להנחיות השונות – נוריד את מפלס הלחץ האישי, החברתי והיי – אולי גם נמנע גל שני. כי אם ניכנס באמת לפרופורציות, זה המקום של כל אחד ואחת מאיתנו להשפיע על משהו.

ים מוגזם

סיפור בהמשכים #4 והסוף

סיפור שמתחיל לפני שנתיים ונגמר בכיתה ח’ – איך ויתור ‘גדול’ הביא אותי לכאן

הנה אני, תוהה וחושב
האינטרנט בבית שלי ממש מעצבן בימים האחרונים, והיה חם ברמות הזויות. וגם נגמרה הקורונה, בערך. לא באמת. אבל יש חזרה לשגרה. בערך, לא באמת. אבל בגדול, אנחנו עסוקים יותר ופעילים יותר. ואז האינטרנט בבית שלי התחיל פתאום לא לעבוד, וכשאין לך זמן והכול לחוץ פתאום זה שלוקח שעה לעשות משהו יכול ממש לשגע את השכל. אז למזלי, מצאתי זמן לכתוב ולהתפנות לבלוג האישי שלי.אז הנה אני, אחרי שסיימתי בפעם שעברה. התשובה היא קודם כל כן. החלטתי לעזוב את הלימודים, ואני ממש שלם עם זה. אני לא שלם עם ההמשך, הראש שלי קצת מבולבל, אבל אני מקווה שהפוסט הזה יסתיים ויסביר איך הגעתי לכאן. כי חלאס, בא לי לכתוב פוסטים גם בנושאים אחרים ושונים.

הסיפור התחיל לפני שנתיים
– והסתיים בכיתה ח’
סיפרתי וכתבתי בפוסטים הקודמים על הדרך שעברתי עד לכאן. והאמת? הדרך עוד מתמשכת. כי ככה זה החיים, הדרך לא נגמרת ברגע. אין “סוף הדרך”. הכול מתקשר לכל דבר, לתהליך אחר או למסלול אחר. זה מגניב, זה טוב, אבל גם מעצבן. בקיצור, במקרה הזה, אחרי שעניתי “כן”, אני מסיים עם הלימודים, התחלתי לחשוב מה הלאה. מכירים את זה שאומרים לכם שאתם טובים במשהו? אז אותי זה תמיד היה דיי מעצבן. במקרה שלי, מגיל צעיר אמרו לי שאני טוב בכתיבה, שאני קולט מהר ויודע לבטא את זה, ושאני צריך לעסוק בזה ובמקצועות דיגיטליים. בתגובה – התעצבנתי, ועשיתי ההפך. התרחקתי כמה שאפשר. הייתי כותב, אבל רק על מה שהיה נראה לי מגניב. לבנות אתר? ידעתי איך, אבל אתם לא תגיעו לי לעשות את זה! ואז, באחד מימי התהייה או הבאסה על הלימודים, עזרתי לאחי הגדול לכתוב איזה משהו. פלייאר פשוט, בלי מחשבה. בארוחת שישי באותו שבוע בבית ההורים הוא סיפר על זה, ואמר שזה מצחיק כמה אני טוב בזה.”טינג” (צליל של נפילת אסימון במוח). אני כנראה צריך לחזור לכתוב. התחלתי לכתוב לעצמי, והתחלתי לחקור את הנושא. כתיבת תוכן, תוכן שיווקי, אסטרטגיה. הצעתי שירותים בקטנה לכמה אנשים. וזה עבד. וואלה, היו מבסוטים עליי.

ואז הגיעה הקורונה…
מלא זמן חופשי. או לא חופשי, תלוי איך מסתכלים על זה. אבל מלא זמן – רק צריך לעשות איתו משהו. אז חוץ מלהתאמן בטירוף ולבשל דברים שלוקחים הרבה יותר מדי זמן, עשיתי קורסים דיי מגוונים ומרשימים (במיוחד לעומת מה שעשיתי בתואר) בנושאי תוכן, אסטרטגיות תוכן, שיווק במדיה ועוד. למדתי הרבה והרגשתי שאני משתפר.בין כל השעמום והזמן, מצאתי איזה סרטון. בכיתה ח’ הייתי במגמת קולנוע בבית הספר, והיינו צריכים להכין פרסומת קצרה. אז עשיתי כזאת – על ‘אפל’. והאמת? לדעתי, יחסית לילד בכיתה ח’, היא דיי טובה.”טינג טינג” (נפילת אסימון כפולה).אני שמח. שמח על הדרך הזאת שבחרתי. שמח על הויתור. שמח על הטיפוס. שמח על השטויות, על הזמן המיותר כביכול. זה בעצם מה שהביא אותי לכאן.היום אני מציע ועוסק בשירותי כתיבה, כתיבת תוכן, אסטרטגיית תוכן שיווקי, עזרים שיווקיים ועוד… בעצם – כל דבר שקשור לכתב והרצון שלכם לעשות איתו משהו. זה אני, שי. ואתם מוזמנים ליצור איתי קשר.ולגבי ההמשך?אני מאמין שבקרוב אמצא את עצמי נודד איפשהו, אבל עם מחשב ומקלדת. מוכן לכתוב ולחלוק.מוזמנים להמשיך להיות פה בעניינים.
שי.

סיפור בהמשכים #3

סיפור שמתחיל לפני שנתיים ונגמר בכיתה ח’ – איך ויתור ‘גדול’ הביא אותי לכאן

פעם שעברה עצרתי שניה לפני טיול
והאמת – זה ממש מוזר לכתוב על זה בתקופה הזו. רבאק, איך אני אוהב לטייל. לפגוש אנשים מכל העולם, לשתות יותר מדי בירה וליהנות מכל רגע. לטפס, לאכול, ללכת בלי סיבה. לראות מקום חדש, להכיר אותו ולהפוך אותו לבית. ועכשיו, אני כותב לכם מהבית – זה שעברתי אליו אחרי שחזרתי מאותו טיול, חזרה בדרום תל אביב – אבל באזור שאני יותר מחבב, ועם שותף שהוא חבר טוב וגם עוסק בטיפוס. אז הבית עדיף, אבל עדיין, אני מוקף בבטון במקום בסלע, בכבישים במקום בשבילים ובאדניות צמחים במקום ממש צמחים.

הטיול – רגע לפני הצלילה למציאות
זה מה שחשבתי כשיצאתי אליו. חודשיים עכשיו – חופש. ספרד ויוון, מלא מלא (מלא) טיפוס, חופש ואנשים טובים. טבע, סלע, תרבות, אוכל, בירה ושיחות לתוך הלילה. אני צריך להסביר עוד? לא באמת, אבל אני אוהב לכתוב על זה.

בטיולי טיפוס יש קטע שהכול נראה פשוט יותר פתאום. הכול מתחבר. כל מי שנפגש בדרכך, כל בן אדם או חיה, הוא היצור הכי משמח שפגשת. יש לכם שפה משותפת גם אם נפגשתם לפני חמש דקות – זה משהו כזה שקורה בטיולים מהסוג הזה, איזשהו חיבור על בסיס הספורט אבל גם יותר מזה. אותם דברים מצחיקים אתכם, אותם דברים מרגשים אתכם. איכשהו – אתם אוהבים גם את אותם סדרות טלוויזיה. הבירות נמזגות בקצב, הלילה נעלם כלא היה ובבוקר כולם קמים, שמים תיקים על הגב ויוצאים לטבע. מטפסים יחד, נחים יחד, אוכלים יחד ומעודדים אחד את השני. כל אחד ביכולותיו.

ככה חייתי חודשיים. חודשיים וקצת, ספרד ויוון, מהמדינות האהובות עליי – הוייב הייחודי של המקומיים, האוכל הכייפי, המחירים הנוחים והנופים, הטבע והטיפוס שפשוט מדליק אותך.

וזאת הייתה המטרה. חודשיים לשכוח מהכול – עד כדי כך שסוג-של שכחתי שאני מתחיל ללמוד באוקטובר.

ואז חזרתי – ישר באוקטובר
מראש תכננתי שאני אחזור, אעבור דירה – וישר אתחיל ללמוד. אין לי באמת מה לעשות לפני בארץ. אני אשתעמם. ובטיול בטוח יהיה לי כיף יותר. אז זה מה שהחלטתי – והאמת? שזו הייתה החלטה ממש בסדר. לא הרגשתי כאילו זה הקשה עליי יותר מדי.

מצחיק לומר, אבל על הטיול יכולתי לכתוב מלא. על הלימודים? לא בא לי לכתוב יותר מדי. אמרתי שאני לא אלכלך על המוסד, או על התואר. אבל זה פשוט לא זה. התחלתי עם הרבה תקווה, האמת. רציתי להיות – כמו שציינתי בחלק הראשון של הפוסט, מחנך. רציתי לעשות משהו משמעותי, וללמוד בשביל זה. לחבר בין ספורט וחברה, בין ספורט וחינוך. בין טיפוס וכל אלו. האמנתי בזה, ואני עדיין מאמין. אבל הלימודים – זה פשוט לא זה. זה לא מספיק איכותי, הגישה לא באמת מתאימה.

עברתי סמסטר, ועכשיו אני כבר מעל לחצי שנה בפנים. זה לא מפריע לי ביום-יום, זה דיי קל לי, ואפילו במבחנים לא כל כך השקעתי. וזה אפילו חלק ממה שמפריע לי. פשוט לא התחברתי וזה גם לא מתחבר לי. מרגיש לי כמו בזבוז כסף וזמן.

ואז שוב – אדם מחפש משמעות…
“רגע, אני בעצם מחליט לעזוב את הלימודים?” – זו השאלה שעלתה לי בראש. ומיד אחריה – “ואז מה? מה אני אעשה? שוב לפרוש ממשהו? שוב לברוח ממחויבות? האם זה כישלון? האם בזבזתי כסף?”

לחלק יש תשובות, לחלק אין. אבל השלב הבא הביא אותי לכאן. לשלב הזה – שבו אני מקליד דיי מהר, כותב דיי מהלב ולשמחתי קצת עוסק בזה מעבר לבלוג האישי שלי.

מוזמנים להישאר בעניינים ולהמשיך לעקוב. תודה!

המשך יבוא……

אוי, כמה כיף זה היה

דג יבש או מלוח, מתחתיו אדם מבוגר, וסיפור

בתקופת הקורונה כל טיול לקניית מצרכים נהפך לאטרקציה, לא כבדיחה. באמת. הפעם, איכשהו יצא לי לראות את העבר. האמת? ראיתי את ההווה, מן הסתם. אבל העבר, העבר הוא זה שגרם לי להתיישב ולכתוב.

11:00 בבוקר, שוק לוינסקי ת”א, כל יום שישי שלפני הקורונה

אני לא יודע כמה מקוראיי מכירים טוב את שוק לוינסקי בתל אביב, וגם אלו שמכירים אותו – מה הם מכירים בו. אני לא יודע גם כמה קוראים יש לי (סתם, אני כן יודע), אבל בכל זאת, אני אתן קצת רקע. וכשאני אומר רקע, אני לא מתכוון לסקירת מסעדות ובתי קפה, או למעדניות שיש בו. הן אכן מייחדות את השוק והשוק הוא מקום נפלא לבלות בו, אך את זה אפשר למצוא בכל מקום, ואני בטח לא המומחה מספר אחד בשביל זה.

בחרתי בשעה 11:00 וביום שישי כי זו השעה שמי שכן מכיר את השוק, מכיר את השעה הזו. השוק הומה אדם. זה מדהים. תושבי תל אביב והסביבה, או הסביבה הרחוקה שגם יוצאת מגבולות הארץ. צעירים, צעירים מאוד ומבוגרים. סוחרים, בניהם וסביהם. אגוזים, שקדים, פירות יבשים ומסעדות פרסיות. מסעדות עדכניות, בתי קפה. הכול. האווירה מיוחדת, המקום צפוף אבל איכשהו עובד בהרמוניה מושלמת – כי ממש כיף שם. לא סתם התרחיש הזה בדרך כלל חוזר על עצמו.

בימיו התוססים

לשוק לוינסקי יש סיפור

ועוד איזה סיפור. תמיד הייתה לי זיקה לרגש היסטורי שכזה, לסיפורים מרגשים מהעבר שסוחפים אותנו לאיפה שאנחנו היום. אצלי הזיקה ממש מתבטאת, אני מוצא עצמי מתרגש מכל סיפור כזה. לדעתי, אצל רוב האנשים שסביבי, הזיקה גם כן קיימת – אבל זה פשוט מה שגורם להם ללכת לשוק. לי, זה גורם ללכת לשוק ולהסתכל, לשאול, ממש להתבונן.

על העובדות ההיסטוריות גם כן קראתי, אבל לא ממקומי לטעות בדיוקים של שנים ותהליכים, אז לא אפרט בדיוק. מה שכן, פשוט אסביר שלא מעט מחנויות השוק וסביבתו קיימות שם עוד לפני שיכולנו לדמיין את השעה 11:00 ביום שישי. בשוק, רבים בעלי החנויות של הדגים המיובשים, הפיצוחים והמאפיות שעלו לארץ עוד לפני הקמתה והקימו חנות קטנה או צנועה, והגיעו יום יום לעבודתם, הקימו משפחה וסובבו את חייהם סביב אותה פינה בשוק.

כך הייתה קונדיטוריית אלברט שעל יד השוק ונסגרה לפני כשנה, בה אלברט ואשתו היו מכינים יום-יום עשרות שנים מרציפנים מעולים, ותמיד כשהייתי נכנס הייתי מקבל שקד לטעום בזמן מיון השקדים אחד-אחד. כך גם הבר או ה’חמארה’ של ‘מתי המקלל’ שנפטר לאחרונה, עם הגולדסטאר מהחבית הטובה בעולם (תנסו אותי), בה יום יום יושבים הדור הוותיק של השוק עם בירות קרות, סיגריות ונשנושים בסגנון דגים שאת שמם אני לא מכיר, בדיוק כמו לפני 30 או 40 שנה. כך גם המסעדות הפרסיות, המעדניות ועוד.

אך היה מקום אחד, שתמיד תפס לי את העין בצורה יוצאת דופן.

ממש קצת לפני הסגירה

דג יבש או מלוח – אני לא יודע, שלטי כתב יד ישנים – “כאן ניתן להשיג כרטיסי חניה”

בשוק הייתי מסתובב דיי הרבה, אמרתי את זה כבר פה בבלוג בסיפור בהמשכים. המקום הזה, תמיד תפס לי את העין. אחי הגדול, חובב הצילום והתיעוד, תמיד אמר שהוא ירצה לצלם אותו. זה מקום כזה, שלא צריך להיכנס אליו, או לקנות ממנו, כדי לקבל את הסיפור. זה מקום שמספר סיפור. על ישראל, על תל אביב, על לוינסקי, פאק איט – על העולם. אני אולי מגזים, אבל היי, אמרתי קודם שאני קצת יותר בזה מרוב האנשים.

דמיינו לכם את אחד מבתי הקפה המצליחים בתל אביב, שמשתרע על פני מדרחוב של סמטה, ובו עוברים מאות ביום. שותים בירה, אוכלים טוב, שותים קפה, פותחים את המחשב, מזמינים אמריקנו עם חלב שקדים וחוזר חלילה.

דמיינו לכם, מול אותו מקום, טיפה שמאלה, חלון בקיר. כאילו, זה חלון בקיר, זו חנות, או מקום. יש תריס, והמקום נסגר מדי יום. במקום יושב אדם מבוגר, קשיש. אין כל כך הרבה אור בחלל, האור בעיקר מגיע מבחוץ, ונדמה שבפנים יש רהיטים שלא זזים ממקומם. מעל אותו קשיש תלוי דג, שאני לא יודע מה מצבו. לפני אותו קשיש ישנה ויטרינה, ישנה כזו, שמתאימה לאווירה. עליה מספר דפים, עליהם כתוב בכתב יד. הדפים ישנים, ורק את אחד מהם אני זוכר –

“כאן ניתן להשיג כרטיסי חניה”.

11:00 בבוקר, שוק לוינסקי ת”א, יום שני, שגרת הקורונה

לוינסקי תמיד יספר את אותו הסיפור בשבילי. השילוב הזה של החדש עם הישן, של ישראל של פעם ושל היום. של תל אביב של פעם ותל אביב המתחדשת. ובשכבה השטחית – שלא בסיפורים, השוק תמיד יהיה המקום בשבילי לקנות קפה, תבלינים, אגוזים ופירות יבשים. כך, גם בתקופת הקורונה.

הפעם, כשעברתי ליד אותו חלון בקיר, עם מסיכה ומצרכים בתיק, משהו היה נראה אחרת. התרגלתי לראות שחלק מהמקומות סגורים – זו הרי שגרת הקורונה. אך המקום, התריס, היה פתוח. בתוכו היו שני גברים, יחסית מבוגרים, גם כן עם מסיכות. היה נדמה שהם מסדרים את המקום, כמה שאפשר.

חלפתי שם פעם ופעמיים, ופעם השלישית, הרגשתי שאני חייב לעצור ולהתעניין. “אהה, סליחה – אני חייב לשאול, המקום נסגר?” (אוי, לא חשבתי כמה זה קשה עם מסיכה שמסתירה את הפנים), -“למה אתה שואל?”…
“פשוט, תמיד שעברתי פה, הרגשתי שצריך לצלם את זה. זה מיוחד, זה מספר סיפור וזה תמיד עורר בי השראה”. –”איזה חמוד.. כן, אנחנו הבנים שלו”.

וכך, הרגשתי שחלף לו עידן. בשגרה המוזרה הזו שאנחנו חיים בה עכשיו, חיים מתחדשים ומתקדמים, אבל העבר, הוא תמיד יישאר איתנו. הוא מספר סיפור וגם ימשיך לספר אותו. השתתפתי בצערם של אותם הגברים, שהיו נורא נחמדים ואמרו לי תודה – ואף התרגשו ממה שאמרתי.

לצערי, מעולם לא צילמתי את המקום, וגם לא אחי. האמת, שגם מעולם לא ראיתי אדם קונה שם. אך אותו קשיש, שנפטר כשהיה בן 96, הגיע לשם יום יום, וסיפר סיפור.

כמעט רואים איפה זה היה

סיפור בהמשכים #2

סיפור שמתחיל לפני שנתיים ונגמר בכיתה ח’ – איך ויתור ‘גדול’ הביא אותי לכאן

נתחיל מאיפה שעצרתי, וטיפה אחורה
אני רוצה שניה לפרט, אולי להראות מהעיניים שלי, על דירה קטנה בדרום תל אביב, על עבודה במלצרות ועל הדרכת טיפוס.

מכירים את שוק לוינסקי, שבדרום תל אביב? אז שם אמרתי לאנשים שאני גר. איזה מגניב לגור שם, נכון? אז גרתי.. קרוב. כזה, מעבר לכביש, איפה שפחות נעים לגור, קצת מלוכלך למטה. אבל האמת, זה לא כזה הפריע לי. הקירבה להכול הייתה גם כן חשובה. והדירה עצמה? שלושה שותפים שחיים בשלושה חדרים נפרדים, מטבח קטן, שירותים וזהו.

אוקיי, נחזור לסיפור.

אז השנה הזו – באמת עברה בכיף
כיף – למה אני מתכוון בעצם? המחויבויות בחיים היו די בסיסיות, והרי, לבחור בן 25 בעיר הגדולה, אחרי הסתובבויות בחו”ל מדובר בהתגשמות כל החלומות. היום יום שלי היה נראה דיי נחמד – הייתי קם מתי שבא לי (שזה מוקדם), הולך לאיזה קפה בשוק (שהוא עד היום ה-קפה שלי), מתאמן בטיפוס ובערב עובד במסעדה או בהדרכה.

אבל (תמיד יש אבל), משהו לא בדיוק סיפק אותי. זה היה.. חלקי. והטבע שלנו, במיוחד באופי המציאות שאנחנו (בדרך כלל, קורונה וזה) חיים בה דוחף אותך לחפש משמעות, לחפש עוד משהו. אז על הדרך התחלתי קורס של ביה”ס לתיירות באוניברסיטת חיפה בהדרכת טיולי אתגר והרפתקה. פעם בשבוע, למשך כמה חודשים, לפעמים בכיתה ולפעמים בשטח. האמת? אחלה דבר. גם הייתי בטוח שאני אעשה עם זה משהו. נהניתי מאוד מהאנשים ולמדתי הרבה, אבל עוד לא אספתי את התעודה שמחכה לי במשרדים. מי יודע, אולי זה עוד יחזור…

המשכתי בחיי, הצלחתי לחסוך כסף (כן!!!) והכרזתי – שנה הבאה אני “עושה עם עצמי משהו” (לימודים?) אב לפני זה (כמובן), אני טס לטיול טיפוס. חודשיים כזה, אירופה. זה חייב לקרות לפני שאני מתחיל לחיות.

תכל’ס, תל אביב, מה רע

זמן לקבל החלטות.. (למה?)
תקופה לא קצרה של התלבטויות, ביקור במכללות, אוניברסיטאות וכל המקומות בסגנון הזה
ברחבי הארץ הובילה לקבלת החלטה כלשהי. וואו, כמה שחפרתי עד שהגעתי להחלטה הזאת. אז בחרתי ללמוד מסלול מסוים של חינוך וספורט במקום מסוים בארץ (שלא אזכיר מפאת ההסברים שיגיעו בפוסט הבא), אוקטובר 2019 – אני, שי, סטודנט. וואו.

אז הכנסתי את עצמי לאיזו פינה מוזרה. החלטתי שזה זמן לקבל החלטות – לא כאלה של מה לאכול בבוקר, כאלה שישנו לי את החיים (אולי). החלטתי שלימודים יהיו הכיוון, כשהטיפוס הוא עדיין בראש מעיניי. התחלתי להבין שהדרכת הטיפוס היא אחלה של כיוון ואני מאוד מתחבר לזה – והתחלתי גם להבין שאני מאוד מתחבר ורוצה להתחבר לתחום החינוך. אני רוצה לחנך. אני רוצה לחנך לספורט, אני רוצה לחנך לקהילה. רוצה לחנך לטבע, רוצה לחנך לטיפוס.

תמיד כיף לראות תמונה של ים

אבל רגע, לפני זה…
אז יש לפני זה, כמובן. ולפני זה גדול. החלטתי שאת הדירה הקטנה שלא-באמת-בשוק-לוינסקי אני עוזב שניה לפני שאני טס לטיול טיפוס שסידרתי לעצמי (חודשיים בספרד וביוון, רק סלע ואנשים טובים. אדיר), ואז אני חוזר לארץ, מקווה למצוא דירה אחרת כמה שיותר מהר ו.. יאללה… חיים אמיתיים.

מוזמנים לשתף, להגיב ולעקוב… נתראה בהמשך…

לא יכולתי לסיים בלי טיזר מספרד